מציאות טראומתית משותפת

התקופה האחרונה הבהירה לנו כי האתגרים והקשיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים לא פוסחים על אף אחד מאיתנו. אנחנו חשים אותם חודרים לחיינו האישיים, לבתים, למערכות היחסים שלנו ולמקום העבודה. המתח הנפשי שמצב זה יוצר אצל כולנו מתווסף לאתגרים והקשיים האישיים. 'מציאות טראומתית משותפת' הינו מונח המתייחס להיבטים שונים המשפיעים על מטפלים מתחומי הנפש והסיוע ועל מטופליהם במציאות קשה ומורכבת.

מציאות טראומתית משותפת הוא מושג המתייחס לחשיפתם של מטפלים ומטופלים החיים באותה קהילה או חברה, לאירועים טראומטיים ישירים ועקיפים, מצבי חירום ומשבר. מחקרים רבים בשנים האחרונות עסקו בהבנת המציאות שבה מטפל ומטופל לא רק נחשפים לאירוע המעורר תגובת לחץ, אלא גם חווים תהליך אבל משותף והשלכות נוספות כתוצאה מאירועים טראומטיים, כגון אובדן האמון בחברה ובקהילה. מחקרים נוספים התמקדו בהבנת תגובות המטפלים כתוצאה מעבודה טיפולית ומסייעת.

לעוסקים בתחומי הטיפול, הטראומה ומקצועות העזרה השונים ישנה חשיבות ומשמעות מהותית במתן סיוע במצבי חירום. עבודה זו עלולה ליצור אצל גורמי הטיפול חרדות, לחץ טראומטי, טראומטיזציה עקיפה, עייפות ותשישות החמלה, שחיקה, טראומטיזציה משנית ופוסט טראומה. עם זאת, מטפלים ומסייעים מגלים במצבי חירום גם הסתגלות, עמידות וחוסן המובילות להשלכות חיוביות של עבודה זו, כמו: סיפוק, חמלה, צמיחה פוסט טראומטית עקיפה, צמיחה וחוסן עקיף.במחקרים אלו העידו אנשי טיפול רבים כי במצבי טראומה ולחץ הם מתבססים על ידע תיאורטי מתחומי לחץ וטראומה אישית וחברתית, עמידות וחוסן, גישות מתחום האובדן ועוד. על אף התבססות על ידע תיאורטי זה, רבים מהם דיווחו כי עבודה במציאות טראומתית משותפת אילצה אותם להרחיב את דרכי הסיוע והטיפול והיא העמידה אותם באתגרים ייחודיים למציאות זו.

המושג שימש לראשונה בישראל במלחמת המפרץ הראשונה. במצב בו המטפלים והמטופלים חוו פחד ואיום מפני התקפה כימית. לאחר מכן מושג זה עלה בשנית בזמן מלחמת לבנון השנייה ואחריו במבצעים צבאיים כמו: "עופרת יצוקה" ומבצע "צוק איתן". מונח זה אכן התייחס יותר בתקופה למצבי מלחמה וטרור. אך, החוקרים הרחיבו את הגדרתו ואת נקודת המבט כאשר מעבר למצבי מלחמה, התקיימו אירועים היסטוריים בהם התרחש פינוי אוכלוסייה כמו בגוש קטיף ובשומרון.

אירוע נוסף שחידש את ההתבוננות על מושג זה, הייתה מגפת הקורונה. מאז התפרצותה יותר ויותר חוקרים וכותבים אימצו את המשגה 'מציאות משותפת' בכדי לתאר את חווית המטפלים וההתערבות המחודשת שנדרשה לאור המצב. רבים תיארו את תחושות החרדה, הבלבול והקושי אל מול טשטוש הגבולות הטיפוליים המסורתיים, הצורך בהשקעה רבה בטיפול והקושי בביטויי אמפתיה אשר יצרו אתגרים חדשים. מעבר לחששות סביב היחסים הטיפוליים, נוצר לחץ כפול כאשר המטפלים דאגו גם לבני משפחתם, ללחץ החברתי והכלכלי וחשש מפני תחלואה.

יחד עם זאת, מטפלים רבים העידו גם על תגובות חיוביות כתוצאה ממציאות משותפת מתמשכת זו. תגובות אלו נקשרות לצמיחה מקצועית ופיתוח של מיומנויות. פיתוח תיאורטי בהקשר של היחסים הטיפוליים והתמודדות משותפת הוא "חוסן משותף במציאות טראומתית" ( SRTR = (shared resilience in traumatic reality. מושג זה מתייחס לקשר של ביטויים הרגשיים והתנהגותיים חיוביים למציאות טראומתית משותפת. הלמידה ההדדית ומציאת פתרון יצירתי למצב האיום מחזקת את הברית הטיפולית ואף מאיצה את התהליך הטיפולי.

ניתן לומר כי למציאות טראומתית ישנם היבטים רבים על מצבם של המטפלים ועל היחסים הטיפוליים. מצד אחד תחושת סולידריות והשייכות המגבירה את הסימטריה וההזדהות ביחסים, תחושות שיכולות לעודד גם את המטפל וגם את המטופל לחוש כי הם אינם לבד. עם זאת, אובדן אי הסימטריה ביחסים הדיאדיים בטיפול עלולה ליצור אצל המטפלים טשטוש בגבולות הטיפוליים, שחיקה בביטויי האמפתיה, עומס נפשי רב עד חוסר יכולת להוות קרקע יציבה עבור המטופלים.

צידו השני של מצב זה מראה כי דווקא הסימטריה הנוצרת בתוך היחסים הדיאדיים יכולה לסייע בהתפתחות מקצועית, ליצור למידה משותפת ולחזק את היחסים בין המטפל למטופל ואת הבריאות הנפשית של שניהם.

בהתייחסות למצב זה, עולה ממחקרים רבים כי נדרשת הכשרה ייעודית עבור מטפלים המתמקדת באבחון וזיהוי תגובות ישירות ועקיפות העלולות להתרחש בו זמנית, הבדלים בין התגובות לטראומה המשותפת לבין התגובות מסוג של טראומטיזציה משנית ותשישות חמלה. בנוסף, על המטפלים להיות מודעים גם לתוצאות החיוביות של עבודה במציאות משותפת, לרבות חוסן משותף וצמיחה מקצועית הנובעת משיפור יחסי ההדדיות בין מטפל למטופל. נוסף על כך, במצבים של מציאות טראומטית משותפת הנובעים מאלימות פוליטית, יש להבחין בין עבודה בהקשר של אירוע חריף חד־פעמי, או קצר מועד, לעומת התמודדות עם מצב טראומטי מתמשך, הכולל תנודות בין מצבי שגרה לחירום.